פורסם בתאריך 03/05/2022 מאת אלוהים

שומר בית הבושת

לא הייתה עבודה בעיירה ההיא פחות פופולרית ופחות שכר מזו של סבל בושת... אבל מה עוד יכול האיש לעשות? למעשה, הוא מעולם לא למד קרוא וכתוב, לא הייתה לו שום פעילות או מקצוע אחר. למעשה, זה היה תפקידו כי אביו היה השוער של בית הבושת ההוא לפניו, ולפניו, אביו של אביו. במשך עשרות שנים עבר בית הבושת מאב לבן, וכך גם אכסניית הסבל.

יום אחד, הבעלים הוותיק מת וצעיר עם דאגות, יצירתי ויוזם, השתלט על בית הבושת. הצעיר החליט לחדש את העסק. הוא החליף את החדרים ואז זימן את הצוות לתת להם הנחיות חדשות. לשוער אמר: - מהיום אתה, בנוסף להיותך בדלת, הולך להכין לי דו"ח שבועי. שם תרשום את מספר הזוגות שנכנסים בכל יום. אחד מכל חמישה יישאל כיצד התייחסו אליו ומה היו מתקינים במקום. ופעם בשבוע, תציג לי את הדו"ח הזה עם כל ההערות שתמצא לנכון.

האיש רעד. מעולם לא חסרה לו נטייה לעבוד, אבל...

"אני אשמח לספק אותך, אדוני," היא גמגמה, "אבל אני... אני לא יכולה לקרוא או לכתוב.

-הו! אני כל כך מצטער! כפי שתבינו, אני לא יכול לשלם למישהו אחר שיעשה את זה ואני לא יכול לחכות שתלמד לכתוב, אז...

-עם זאת, אדוני, אתה לא יכול לפטר אותי. עבדתי על זה כל חיי, בדיוק כמו אבי וסבי...

הוא לא נתן לזה לסיים. -תראה, אני מבין; עם זאת, אני לא יכול לעשות שום דבר בשבילך. מבחינה הגיונית, ניתן לך פיצוי, כלומר סכום כסף כדי שתוכל להתקיים עד שתמצא עבודה אחרת. אז אני מצטער. בהצלחה.

וללא עיון נוסף, הוא הסתובב והלך. האיש הרגיש שהעולם מתפורר. הוא מעולם לא חשב שהוא יכול למצוא את עצמו במצב הזה. הוא הגיע הביתה, לא מאוכלס לראשונה בחייו. מה יכולתי לעשות? ואז הוא נזכר שלפעמים, בבית הבושת, כשמיטה נשברה או נפגעה רגל ארון, הוא היה מצליח לעשות תיקון פשוט וזמני עם פטיש וכמה מסמרים. הוא האמין שזה יכול להיות עיסוק חולף עד שמישהו יציע לו עבודה. הוא חיפש בבית את הכלים הדרושים לו, ומצא רק כמה מסמרים חלודים וצבת עמומה. הוא היה צריך לקנות ארגז כלים שלם ולשם כך ישתמש בחלק מהכסף שקיבל. בפינת ביתו גילה שבעיר שלו אין חנות לחומרי בניין, ושהוא יצטרך לנסוע יומיים בפרד כדי לנסוע לעיר הקרובה לקנות. "מה זה משנה?" הוא חשב. והוא התחיל ללכת.

בשובו נשא ארגז כלים יפהפה ושלם. הוא לא סיים להוריד את מגפיו כאשר נשמעה דפיקה בדלת ביתו; זה היה השכן שלו.

-באתי לשאול אם אין לך פטיש להשאיל לי.

תראה, כן, זה עתה קניתי את זה, אבל אני צריך שזה יעבוד. מכיוון שאני מובטל...

-טוב, אבל הייתי מחזיר לו את זה מוקדם מאוד מחר.

-זה בסדר.

למחרת בבוקר, כפי שהובטח, דפק השכן על דלתו.

תראה, אני עדיין צריך את הפטיש. למה אתה לא מוכר לי את זה

-לא, אני צריך שזה יעבוד וחוץ מזה, חנות לחומרי בניין נמצאת במרחק יומיים עם פרד.

"בוא נעשה עסקה," אמר השכן. -אני אשלם לך על היומיים שם ועל היומיים אחורה, בתוספת מחיר הפטיש. בסך הכל, אתה מחוסר עבודה. מה אתה חושב?

באמת, זה נתן לו עבודה לארבעה ימים... הוא הסכים.

עם שובו חיכה לו שכן נוסף בפתח ביתו.

-שלום, שכן. מכרת לחבר שלנו פטיש?

-כן…

אני צריך כמה כלים. אני מוכן לשלם לך עבור ארבעת ימי הנסיעה שלך ורווח קטן עבור כל אחד מהם. אתה יודע: לא לכולנו יש ארבעה ימים לעשות קניות.

השוער לשעבר פתח את ארגז הכלים שלו ושכנו בחר בצבת, מברג, פטיש ואזמל. הוא שילם לו והלך.

-לא לכולנו יש ארבעה ימים לעשות קניות..., -נזכר.

אם זה היה נכון, אנשים רבים עשויים להזדקק לו לנסוע כדי להביא כלים. בנסיעה הבאה הוא החליט שהוא יסכן חלק מכספי הפיצויים על ידי החזרת כלי עבודה רבים יותר ממה שמכר. אגב, אתה יכול לחסוך זמן בטיולים.

השמועה החלה להתפשט בשכונה ותושבים רבים החליטו להפסיק לנסוע כדי לעשות קניות. פעם בשבוע, מוכר הכלים שעכשיו נסע וקנה את מה שהלקוחות שלו צריכים. עד מהרה הבין שאם ימצא מקום לאחסן את הכלים, הוא יוכל לחסוך עוד נסיעות ולהרוויח יותר כסף. אז הוא שכר מקום. מאוחר יותר הגדיל את הכניסה לחנות וכעבור מספר שבועות הוסיף חלון, כך שהמקום הפך לחנות לחומרי בניין הראשונה בעיר. כולם שמחו וקנו בחנות שלו. הוא כבר לא היה צריך לנסוע, כי חנות לחומרי בניין בעיירה השכנה שלחה לו את ההזמנות שלו: הוא היה לקוח טוב. עם הזמן, כל הקונים מעיירות קטנות רחוקות יותר העדיפו לקנות בחנות לחומרי בניין ולחסוך יומיים של נסיעות. יום אחד, עלה בדעתו שחברו, הפטיש, יכול להכין לו ראשי פטיש. ואז... למה לא? גם הפלייר, הפינצטה והאזמלים. מאוחר יותר הגיעו המסמרים והברגים... כדי לא לעשות את הסיפור ארוך מדי, אספר לכם שבתוך עשר שנים הפך האיש ההוא ליצרן כלים מיליונר, המבוסס על כנות ועבודה קשה. ובסופו של דבר הוא היה איש העסקים החזק ביותר באזור. הוא היה כל כך חזק, שיום אחד, לרגל תחילת שנת הלימודים, החליט לתרום בית ספר לעיירה שלו. "בנוסף לקריאה ולכתיבה, ילמדו שם את האומנויות והמלאכות המעשיות ביותר של אותה תקופה", חשב.

ראש העיר ארגן מסיבת חנוכה גדולה לבית הספר וארוחת הוקרה חשובה למייסדו. לאחר הקינוח, ראש העיר מסר לו את מפתחות העיר וחיבק אותו ואמר:

-בגאווה ותודה רבה אנו מבקשים מכם להעניק לנו את הכבוד להציב את חתימתכם בעמוד הראשון של ספר הכבוד של בית הספר.

"הכבוד יהיה בשבילי," אמר האיש, "אבל אני לא יודע לקרוא ולכתוב." אני אנאלפביתית.

-אתה? –אמר ראש העיר, שלא ממש האמין בזה- אתה לא יודע לקרוא או לכתוב? בניתם אימפריה תעשייתית בלי לדעת קרוא וכתוב? אני נדהם. מעניין מה הייתי עושה אילו ידעתי לקרוא ולכתוב.

"אני יכול להגיד לך," ענה האיש בשלווה. – אילו ידעתי לקרוא ולכתוב... הייתי השוער של בית הבושת!

השאר את תגובתך

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.